בכיכר מול השמש
"אז נדהר ברחובות חנוקים, כמו סוסים,
והדרך חמה,
מתחתינו נושמת
ונרוץ עד האור
ונמעד, גוססים,
ונזריע נשים בכיכר מול השמש"
דוד אבידן/פתאום
מהרגע
בו נחו אישוניי על המילים משירו של דוד אבידן "פתאום" היכה בי דימוי
כמעט רפלקסיבי ובו "חבורת העכברושים" או בלשון עם זר The
Rat Packדוהרת
לעבר טבורה של עיר כמו בסצנת הפתיחה של הסרט Ocean's
Eleven ("אושן 11") המקורי בכיכוב
החבורה. בעיני רוחי, החברים: פרנק סינטרה, דין מרטין, סמי דייוויס ג'וניור, פיטר
לופורד וג'ואי בישופ מחויטים במונוכרומטיות בוהקת, בחליפות חמורות גזרה ומחודדות
טורסו, כאשר פקעת זכרותם "עמוד ענן". וכך בהגיעם לכיכר המקומית, הם
מתחברים לשגלותיהם עבות הבשר ועזות המבע בהילולת חשקים דיוניסית תחת זעם החמסין.
יש להניח
שכשאבידן עמל על מילות השיר הוא כנראה לא ממש דמיין חבורה מעסקי השעשועים בגרדרובה
משובחה הנחפזת בדהירתה לעבר מעשה העילוסין.
בעוד
אני מהרהר בטיב החיבורים שמזווג קודקודי, מבלי משים המחשבות "נודדות"
לסצנת הפתיחה של הסרט "כלבי אשמורת" Reservoir
Dogs)). שוב אותה דבוקה גברית, בעלת שיפעת חימדון,
מדלגת קלילות ברחובה של עיר, כשכולה שירת הלל לסרטוריאליות. פתאום הבנתי. לחם
בפיתה. אין שרירותיות ביקום. האל הטוב והמטיב. הרי כל סצנת הפתיחה הזו של הסרט
"כלבי אשמורת" מהווה למעשה הומאז' של טרנטינו לסצנת הסיום המפורסמת בסרט
"אושן 11" בו "חבורת העכברושים" מהלכת לה חפוית ראש בקרן רחוב
בלאס וגאס.
אודה
ולא אכחד, עולם אסוציאטיבי הוא לפעמים מורסה מוגלתית. לא תמיד צריך לחטט. אך אל
דאגה אחא, זה לא הולך להיות המונולוג של מולי בלום. אני פשוט מניח שקיים קו ישר
בין התשוקה הדואבת של אבידן לבין התשוקה לחיים של "חבורת העכברושים"
שגרמו לקליפת המוח לעבד את המידע הזה לכדי עיסה דביקה אחת. בכל מקרה, כמה גרוע
יכול להיות זרם תודעתי שמסתיים ב"חבורת העכברושים".
לאונרד
כהן כתב פעם: It’s been too late for years. בוא נאמר שלחבורת העכברושים לא הייתה נטייה להתאבל על חייהם
בעודם בחיים - הם היו עסוקים מדי לנגוס בהם נגיסות הגונות. תשוקה באה בכל מיני
עטיפות וגדלים אבל היא תמיד מתחילה מכיסופים לחופש. בכל פעם שצפיתי ב"חבורת
העכברושים" אחזה בי ערגה ערירית למראה החופש שניבט מעיניהם. הוא היה כל כך טבעי, פראי, פשוט, ראשוני.
החבורה העליזה גרמה לי להרגיש שהחיים הם לא רק פואיה. הם הדגימו אגביות מושלמת,
שוביניזם בריא, גבריות בלתי מתנצלת, חשקנית, לוליינית, מפלרטטת, מאלתרת, אוורירית,
נוצתית. דין מרטין אוחז ברכות בכוס ויסקי בידו האחת ומלטף סיגריה באחרת, ענוב
בעניבה דקת גזרה, מטפחת בכיס הג'אקט, ובגדיו נחים עליו בנחת כמו נחה עליו השכינה.
"ניחוח ניחוח אפילו רפוי". רוג'ר סטרלינג הוא אפילו לא רפרודוקציה
עלובה, סתם תמונה אפרפרה מזדקנת.
The
Rat Pack היו שילוב מהפנט של תחכום ופשטות שתעתע
בהכרה והבחירות האופנתיות שלהם ביטאו זאת היטב. תמיד רחפה מן תחושה שחברי החבורה
נולדו לתוך הבגדים אותם לבשו ואף אחד אף פעם לא יוכל ללבוש אותם כמותם.
אכן, עשרה קבין של סטייל גברי ירדו לעולם, תשעה
מהם נטלה "חבורת העכברושים". גם אם יספרו לכם אחרת, סטייל גברי, במידה
לא מבוטלת, אינו קשור לבגדים. אמנם אם תלבש "שרוואל להבות" לא בטוח
שהנחה דלעיל תקפה, אבל על דרך הכלל, סטייל גברי מושפע נכבדות מהאופן בו הגבר נושא
את הבגד על גופו. אריק סיני למשל נראה בשנות ה- 80 כמו מרכז ענף הפלחה בקיבוץ
להבות הבשן אבל דווקא האופן הנינוח והבלתי מוקפד בו הוא לבש חולצת ג'ינס כחולה,
כשזו פרומת כפתורים ופלומת תלתלים עד מורדות הטבור, קיבע אותו כאחד האייקונים
הגבריים המרשימים בשנים הללו.
וזה
בדיוק היה סוד קסמה של חבורת העכברושים. הם הרגישו כל כך קרובים לעור של עצמם עד
שהם נתנו לך מן תחושה שזה לא ממש חשוב מה הם ילבשו זה בטח יראה נוח ומעורר השראה
אסטטית. האישיות הרעננה הזו שלהם,
הנינוחות, התשוקה לחיים, השתלטו על הגרדרובה אותה הפגינו. הם הפנו עורפם לחייטות
הבריטית הקלאסית, האפרורית ודהויות המיניות לטובת חליפות גרומות גזרה שהתהדקו
בנדיבות על אוכף הכתפיים ומורדות החלציים. זו הייתה השפעה ברורה של החייטות
האיטלקית משלהי שנות ה- 50 ששמה דגש על ה-physique
המסקולארי בסגנון שכונה The Continental Look. מראה זה התאפיין בכתפיים מודגשות יותר, דש בגד צר יותר, 2
כפתורים וצללית בגד שנהפכה דקה וקצרה יותר.
חבורת
העכברושים הצליחה לשלב לתוך ה- Continental Look את הנונשלנטיות האופנתית של חיי קוזאק והפקר. כך זכינו לחזות
בקולאז'ים מעניינים - מהמראה השובב של ה- skinny ties דרך מראה עניבת הפרפר המשוכה קמעה כלפי מטה – דבר שהפך אותה
לאתנחתא קומית בדמות עטלף - Bat Tie.
הרישול החינני גם המשיך בצורתו האחרת בשחרור חנק העניבה קלות עד רפיון אופנתי או
לחלופין זנב העניבה שנח בעקמומית על ביטנת החולצה. חידוד אופנתי נוסף היו
"מכנסי העיפרון" אליהם דחק סמי דוויס ג'וניור את ראשיתו. לצד זאת הם גם
הפתיעו עם התוספת של מטפחת מרובעת גזרה לכיס החליפה וכמובן לא נשכח את ה -sharkskin
suit - חליפות עם מעט ברק שהעניק להן מרקם חלקלק
וזהרהורי.
וכך, כשהרישול והדיוק משמשים בערבוביה סדורה עד טשטוש תפקידים, נולדת תחושה אסתטית חד פעמית ועבורי זה הדבר הכי קרוב שיכול להגדיר את הסגנון אותו המציאה "חבורת העכברושים".
כדי להראות טוב מומלץ ללבוש בגדי גברים אופנתיים
השבמחק