נבדל שבנבדלים

"אדם יולד כדי להידמות וגדל כדי להיבדל

עד גיל מסוים הוא משתדל להידמות,

ללבוש אותם מכנסיים, לשרוק אותן שריקות, להעריץ אותם גיבורים

הדומים כל כך אלה לאלה.

אחר כך הוא לומד להיבדל,

עד שהוא מחליט להפוך לנבדל מן המניין ומידמה לנבדלים.

ויום אחד הוא מתחיל להיבדל גם מן הנבדלים

ואז הוא מאמין לפתע, שעליו להידמות לאלים".

דוד אבידן /  כמו אחרת, כמו, אחרת

בסוף שנות ה-80 עיטרו את מרבית הקירות של נערים מתבגרים זבי חוטם בישראל פוסטרים של מכונית למבורגיני אדומה או הפנסים הקדמיים של סמנתה פוקס. גם מקומו של רוקי בלבואה לא נפקד, כשהדי הניצחון על איבן דראגו טרם שככו.

לא ברור לי אם ניסיונות חינניים שלי כמתבגר זוטא להיות "נבדל מן המניין" הם שגרמו לי לנהות דווקא למחוזות אחרים. את הקיר שלי קישט פוסטר ענק של מרלון ברנדו בתמונה אייקונית ובלתי נשכחת מסרטו "הפרא" (1951) ("The Wild One"). בתמונה, ברנדו לבוש במעיל אופנוענים "פרפקטו"(Perfecto), המתהדק נכבדות על גופו, מצחו חרוש קמטי הבעה עתירי משמעות וידיו נשענות על כידון אופנוע ה"הארלי דוידסון" בעודו רכון קמעה כשלראשו מן כובע קסקט פטרייתי. אין עוררין שנוכחות הפוסטר של ברנדו בחדרי הקט הותירה חששות כבדים בלב אימא שיתכן והבן לא הונדס להעמיד צאצאים.

              

בעיני המתבגרות, ברנדו היה פלא ארכיטקטוני - מפואר ויפה, עטוף בעור פורצלן ומהודק בחבילת שרירים מסורגים המאיימים להתפקע. כל כך רציתי להיות כמוהו - יפה ולא נגיש עם מבט של מרטיר מפרסומת לבושם. חשבתי שאם אקנה מעיל עור "פרפקטו" כמו ברנדו, אזי יקל עלי "הסטניסלבסקי" בדרך להידמות לאליל נעורי.

במהלך החופש הגדול מכרתי בשוק של אופקים סברסים מחורבנים שקטפתי, וכך ביזע רב וקוצים זעירים, שריפדו בנדיבות את נקניקי אצבעותיי, גייסתי את הפרוטות הדרושות לרכישת מעיל עור "פרפקטו" יד שניה. המעיל היה גדול בשתי מידות מעל צנימי גופי אבל אני נגעתי באבק כוכבים. "כך זה היה, פשטות רכה" אבל מעל הכל ומבעד ל"כנפי האיקרוס" של האיש, הבנתי כנראה שקיימים אצל ברנדו "בולעניים" של עומק וזרמים תת קרקעיים שמעניקים לו נפח של "ספינת זפלין".

                      

Classic Perfecto Leather Motorcycle Jacket    

                               

מרלון ברנדו היה כנראה השחקן הכי מקורי שצמח בקולנוע האמריקני ואקסצנטרי במידה לא פחותה. מספרים שכשעשוע, הוא הניח לא פעם למזון לנזול מפיו בשעה שאכל בפרהסיה. לעיתים היה גם נופח נפיחות רמות ומפוארות במהלך שיחה תוך שהוא ממתין באדיבות לתגובת בן שיחו. פשוט איש רעים להתרועע. הנה כי כן, ברנדו לא הצטיין בשליטה על סוגריו וכנראה זה היה חלק מסוד קסמו אך הבה נניח לזוטות. כמה שחקן טוב הוא היה? אחת מהשחקניות המחליפות שגילמה את בלאנש דבואה בהצגה "חשמלית ושמה תשוקה" סיפרה שנתקפה בחרדה מושלמת כאשר בסצנת האונס היא השתכנעה לחלוטין שברנדו ממש מתכוון לאנוס אותה על הבמה.

מרלון ברנדו החל את קריירת המשחק שלו בתיאטרון במהלך שנות ה-40. בשנת 1950 עבר למסך הגדול, כשבשנת 1951 הוא "חרך" אותו בהופעה אלמותית בגרסה הפילמאית של "חשמלית ושמה תשוקה" בבימוי אליה קאזאן. ברנדו, ששיחק בסרט את סטנלי קובלסקי, הרגיש כמו תאונת רכבת שעומדת להתרחש. גוף של מוז'יק ופנים של נער מקהלה. פעם הוא חזיר יבלות נקלה ופעם הוא מןBubble boy  נטול שכבות הגנה, שביר כמו זיגוג של סוכר. תיעבת אותו ועטפת אותו בערך באותה דקה - מן עוצמה מערערת שכזו. הצופה הענוג חזה בברנדו ונצרב בחוויית המכניזם של אישה חרופה ומוכה. 

                                                           (Credit: Columbia Pictures)  

במרוצת השנים, ברנדו הפך שם גנרי לגבריות מורכבת. מן תמהיל בריא של נפש שסועה, תיעוב עצמי ויופי אלילי, בקיצור, כל החומרים שמסייעים לכוכב מן השורה לדור בגיל 27 ב- Père Lachaise  בפריז.

כמו אליק שנולד מן הים, גם לברנדו לא היה עבר או לפחות לא אחד כזה שהוא היה מעוניין לזכור. הוא נולד באומהה, נברסקה, נצר לשושלת אלכוהוליסטים מפוארת. אימא ואבא הטביעו יגונם לעת פנאי בטיפה המרה ואבא היה זנאי מופלא. המונולוג מכמיר הלב שנשא ברנדו בסרט "הטנגו האחרון בפאריז" היה גם ביוגרפי לחלוטין:

 "אבא שלי היה דופק זונות, שיכור וקשוח. אימא שלי הייתה מאוד פיוטית וגם שיכורה. כל זיכרונות הילדות שלי הם על אייך שנעצרה עירומה. גרנו בעיירה קטנה, קהילה כפרית. הייתי חוזר הביתה אחרי בית הספר והיא הייתה בכלא או משהו. אני לא יודע, אני לא יכול לזכור דברים טובים".  (ראה דקה ו-50 שניות).

                                                                 (Credit: United Artists) 

בראיון לסופר טרומן קפוטה סיפר ברנדו:
 "אימא הייתה הכול בשבילי. עולם ומלואו. כל כך התאמצתי בשבילה. הייתי בא הביתה מבית הספר ולא היה אף אחד בבית, לא היה שום דבר לאכול בתיבת הקרח ואז הטלפון צלצל. מישהו היה מתקשר מאיזה בר והיה אומר: "יש פה איזה גברת, כדאי שתבוא לקחת אותה".

כשאתה גדל כמו ילד נטוש אתה רק ממתין שהעולם יבגוד בך שוב. תנאי החממה הללו כנראה גרמו לברנדו לצמוח לכדי "פרח משוגע", מורד בסמכות, מומר להכעיס. האישיות האנטי ממסדית המובהקת של האיש יחד עם שפעת הפראים השתקפו היטב בבחירות האופנתיות שלו.

במהלך סרטיו המוקדמים בשנות ה-50, שנכנה בשם: "טרילוגיית הצווארון הכחול" ואשר כללו את:"חשמלית ושמה תשוקה" (1951) (A Streetcar Named Desire) ,"הפרא" (1953)(The Wild One)   ו"חופי הכרך" (1954)  (On the Waterfront)הציג ברנדו גרדרובה שכולה "אחווה של נידחים". זה היה שילוב סגנונות של תרבות שוליים ומעמד פועלים, שאפינו במידה רבה את ההתפרצויות הוולקניות שבעורקיו.

 בסרט "חשמלית ושמה תשוקה" ברנדו היה חנוט ב- T-SHIRT לבנה, מיוזעת, שטשטשה את הגבולות בין הבד לאפידרמיס, תוך שהיא מגדירה מחדש את הארוטיקה הגברית בקולנוע האמריקני. אותה T-SHIRT לבנה, צמודה וגדומת שרוולים הייתה לבוש שבאותה העת נהגו ללבוש בעיקר מתאגרפים ומלחים - בקיצור פושטקים.

 מלח אמריקני עם חולצת T-SHIRT לבנה- 1944 

                                                            

העובדה שברנדו שילב את ה-T-SHIRT יחד עם ג'ינס  ,(Denim)שגם הוא באותה עת היה סמל מובהק של תת תרבות, הפכו אותו למשורר אופנה עבור נערים רבים שלא מכבר חנכו את פלומת בית השחי. אולם מבעד למראה המחוספס ונטול הקונפורמיות של ה- T-SHIRT והג'ינס, הייתה זו המיניות הכמעט מופרזת שברנדו השפריץ על המסך, שהרעידה את "אמות הסיפים". עד אז הכוכבים ההוליוודיים הגבריים כמו: קרי גרנט, ג'ימי סטיוארט וקלארק גייבל, היו אמנם יפים לעילא ועילא, מעונבים כדבעי ומכובדים כמו טקס אשכבה אך למצער הפגינו מיניות של סמנכ"ל לוגיסטיקה במפעל לייצור חיתולים למבוגרים. ברנדו לעומתם, הציג ב"חשמלית ושמה תשוקה" לראשונה גבר כאובייקט מיני גרידא וזה גם מה שהפך את ה-T-SHIRT והג'ינס בכיכובו למניפסט ארוטי של החלכאים והנדכאים- מעין מדי א' של הפרא האציל בתוך שאון הקרת.

                                                         (Credit: Columbia Pictures)  

המגמה של "אֶל בתלבושת פועל"המשיכה גם בסרט "חופי הכרך". ברנדו בתפקיד "הסוור המיוסר" טרי מלוי, לובש ז'אקט צמר משובץ מתושחץ, רכוס עד מעלה הטורסו, כשצווארונו משוך באלגנטיות כובשת כלפי מעלה. המעיל הלז ידוע עד היום בשם "The Waterfront Jacket" על שם הסרט בכיכובו.

                                                       

            The waterfront jacket    

התמונה באדיבות http://www.aeroleatherclothing.com

                                            

בסצנת הסיום של הסרט "חופי הכרך" ברנדו לובש  עוד ז'אקט בלתי נשכח, שהוא מעין מעיל טייסים בגזרה הדוקה עם צווארון פרוותי שנזקף קמעה כלפי מעלה. שוב ברנדו, מכוח אישיותו המסוכסכת והמסוקסת, הצליח במחוות קלות לתת לבגדי הפועלים שלבש פרשנות וניחוח של סגנון ייחודי.

                                                                            Flight   Jacket

תמונה באדיבות http://www.aeroleatherclothing.com

                                                

בחלוף השנים ברנדו כבר השפיע הרבה פחות על עולם אופנת הגברים וזה קרה די במקביל לקמילת גופו ובגבור ייאושו מהממסד ההוליוודי. כנצר לשושלת משפחתית שהעלתה על נס את מניפת ההתמכרויות האנושיות, ברנדו הטביע את תוגתו בגלידות ותופינים לעת ליל. כך קרה שתפוחי עכוזו צמחו במרוצת העיתים לכדי "תנועת המושבים" ובכלל הנטייה הרווחת בהוליווד הייתה לראות בברנדו יורש לגיטימי של ג'אבה ההאט (Jabba the Hutt).

 ברם, מספר שנים לפני שברנדו הפך לשמן מקצועי, זכינו במהלך שנות ה-70 לתחייה מחודשת של קריירת המשחק שלו, בהציגו משחק מרהיב בסרט "הסנדק" (1972) The Godfather)) בתפקיד ויטו קורליאונה וכן בסרט השערורייתי מבחינה מינית הידוע בשם "הטנגו האחרון בפאריז" (1972) (Last Tango in Paris), או בשמו הפחות מוכר "חמאה זה לא רק שומן רווי".

 בימי הזהב הללו, ברנדו הפציע בשנת 1973 לראיון בלתי נשכח בתוכנית האירוח האמריקנית המרתקת The Dick Cavett Show. ברנדו היה שם גברי למשעי, נטול תגלחת, כששיערו משוח לאחור, לבוש בסגנון בוהו שיק מופלא והוא יפה ובוהק כמו חלה זהובה. שוב הוא הזכיר לעולם מדוע נחשב בתרבות הפופולארית לפורץ דרך מבחינה אופנתית. אמנם אם מפרקים לגורמים את הופעתו בתוכנית זה בסך הכל היה ז'אקט ג'ינס פשוט, T-SHIRT שחורה מתחת לז'אקט ומכנסי בד כחולות בצירוף נעלי עור שחורות. אולם כמיטב המסורת של האזרח ב', הוא קשר לצווארו מטפחת בורדו עם נקודות בהירות והניח בנונשלנטיות את משקפי השמש בכיס הז'אקט וכך יצר מראה שלם של בוהמיין וארטיסט בלתי נדלה והרי לכם ויז'ואל בלתי נשכח.

                                                                (Credit: ABC)  

בהגיעו לגבורות ברנדו החזיר נשמתו לבורא שבו לא האמין. מרלון ברנדו לא היה סתם עוד "נבדל מן המניין", ברנדו היה "נבדל שבנבדלים" ומהמקום שאני הבטתי בו אז הוא די דמה לאל. ריטה מורנו שהייתה בת זוגו ואף ניסתה להתאבד על מפתן דלתו כשנפרד ממנה, סיכמה את ברנדו קצת בפחות נפיחות באומרה: "הוא היה משוגע".

                                                                 (Credit: CBC Television)  

              

בכיכר מול השמש

"אז נדהר ברחובות חנוקים, כמו סוסים,

והדרך חמה,

מתחתינו נושמת

ונרוץ עד האור

ונמעד, גוססים,

ונזריע נשים בכיכר מול השמש"

דוד אבידן/פתאום

מהרגע בו נחו אישוניי על המילים משירו של דוד אבידן "פתאום" היכה בי דימוי כמעט רפלקסיבי ובו "חבורת העכברושים" או בלשון עם זר  The Rat Packדוהרת לעבר טבורה של עיר כמו בסצנת הפתיחה של הסרט Ocean's Eleven ("אושן 11") המקורי בכיכוב החבורה. בעיני רוחי, החברים: פרנק סינטרה, דין מרטין, סמי דייוויס ג'וניור, פיטר לופורד וג'ואי בישופ מחויטים במונוכרומטיות בוהקת, בחליפות חמורות גזרה ומחודדות טורסו, כאשר פקעת זכרותם "עמוד ענן". וכך בהגיעם לכיכר המקומית, הם מתחברים לשגלותיהם עבות הבשר ועזות המבע בהילולת חשקים דיוניסית תחת זעם החמסין.

יש להניח שכשאבידן עמל על מילות השיר הוא כנראה לא ממש דמיין חבורה מעסקי השעשועים בגרדרובה משובחה הנחפזת בדהירתה לעבר מעשה העילוסין.

בעוד אני מהרהר בטיב החיבורים שמזווג קודקודי, מבלי משים המחשבות "נודדות" לסצנת הפתיחה של הסרט "כלבי אשמורת" Reservoir Dogs)). שוב אותה דבוקה גברית, בעלת שיפעת חימדון, מדלגת קלילות ברחובה של עיר, כשכולה שירת הלל לסרטוריאליות. פתאום הבנתי. לחם בפיתה. אין שרירותיות ביקום. האל הטוב והמטיב. הרי כל סצנת הפתיחה הזו של הסרט "כלבי אשמורת" מהווה למעשה הומאז' של טרנטינו לסצנת הסיום המפורסמת בסרט "אושן 11" בו "חבורת העכברושים" מהלכת לה חפוית ראש בקרן רחוב בלאס וגאס.

 אודה ולא אכחד, עולם אסוציאטיבי הוא לפעמים מורסה מוגלתית. לא תמיד צריך לחטט. אך אל דאגה אחא, זה לא הולך להיות המונולוג של מולי בלום. אני פשוט מניח שקיים קו ישר בין התשוקה הדואבת של אבידן לבין התשוקה לחיים של "חבורת העכברושים" שגרמו לקליפת המוח לעבד את המידע הזה לכדי עיסה דביקה אחת. בכל מקרה, כמה גרוע יכול להיות זרם תודעתי שמסתיים ב"חבורת העכברושים".

לאונרד כהן כתב פעם: It’s been too late for years.  בוא נאמר שלחבורת העכברושים לא הייתה נטייה להתאבל על חייהם בעודם בחיים - הם היו עסוקים מדי לנגוס בהם נגיסות הגונות. תשוקה באה בכל מיני עטיפות וגדלים אבל היא תמיד מתחילה מכיסופים לחופש. בכל פעם שצפיתי ב"חבורת העכברושים" אחזה בי ערגה ערירית למראה החופש שניבט מעיניהם. הוא היה כל כך טבעי, פראי, פשוט, ראשוני. החבורה העליזה גרמה לי להרגיש שהחיים הם לא רק פואיה. הם הדגימו אגביות מושלמת, שוביניזם בריא, גבריות בלתי מתנצלת, חשקנית, לוליינית, מפלרטטת, מאלתרת, אוורירית, נוצתית. דין מרטין אוחז ברכות בכוס ויסקי בידו האחת ומלטף סיגריה באחרת, ענוב בעניבה דקת גזרה, מטפחת בכיס הג'אקט, ובגדיו נחים עליו בנחת כמו נחה עליו השכינה. "ניחוח ניחוח אפילו רפוי". רוג'ר סטרלינג הוא אפילו לא רפרודוקציה עלובה, סתם תמונה אפרפרה מזדקנת.

The Rat Pack היו שילוב מהפנט של תחכום ופשטות שתעתע בהכרה והבחירות האופנתיות שלהם ביטאו זאת היטב. תמיד רחפה מן תחושה שחברי החבורה נולדו לתוך הבגדים אותם לבשו ואף אחד אף פעם לא יוכל ללבוש אותם כמותם.

 אכן, עשרה קבין של סטייל גברי ירדו לעולם, תשעה מהם נטלה "חבורת העכברושים". גם אם יספרו לכם אחרת, סטייל גברי, במידה לא מבוטלת, אינו קשור לבגדים. אמנם אם תלבש "שרוואל להבות" לא בטוח שהנחה דלעיל תקפה, אבל על דרך הכלל, סטייל גברי מושפע נכבדות מהאופן בו הגבר נושא את הבגד על גופו. אריק סיני למשל נראה בשנות ה- 80 כמו מרכז ענף הפלחה בקיבוץ להבות הבשן אבל דווקא האופן הנינוח והבלתי מוקפד בו הוא לבש חולצת ג'ינס כחולה, כשזו פרומת כפתורים ופלומת תלתלים עד מורדות הטבור, קיבע אותו כאחד האייקונים הגבריים המרשימים בשנים הללו. 

 וזה בדיוק היה סוד קסמה של חבורת העכברושים. הם הרגישו כל כך קרובים לעור של עצמם עד שהם נתנו לך מן תחושה שזה לא ממש חשוב מה הם ילבשו זה בטח יראה נוח ומעורר השראה אסטטית. האישיות הרעננה הזו שלהם, הנינוחות, התשוקה לחיים, השתלטו על הגרדרובה אותה הפגינו. הם הפנו עורפם לחייטות הבריטית הקלאסית, האפרורית ודהויות המיניות לטובת חליפות גרומות גזרה שהתהדקו בנדיבות על אוכף הכתפיים ומורדות החלציים. זו הייתה השפעה ברורה של החייטות האיטלקית משלהי שנות ה- 50 ששמה דגש על ה-physique המסקולארי בסגנון שכונה The Continental Look. מראה זה התאפיין בכתפיים מודגשות יותר, דש בגד צר יותר, 2 כפתורים וצללית בגד שנהפכה דקה וקצרה יותר.

חבורת העכברושים הצליחה לשלב לתוך ה- Continental Look את הנונשלנטיות האופנתית של חיי קוזאק והפקר. כך זכינו לחזות בקולאז'ים מעניינים - מהמראה השובב של ה- skinny ties דרך מראה עניבת הפרפר המשוכה קמעה כלפי מטה – דבר שהפך אותה לאתנחתא קומית בדמות עטלף - Bat Tie. הרישול החינני גם המשיך בצורתו האחרת בשחרור חנק העניבה קלות עד רפיון אופנתי או לחלופין זנב העניבה שנח בעקמומית על ביטנת החולצה. חידוד אופנתי נוסף היו "מכנסי העיפרון" אליהם דחק סמי דוויס ג'וניור את ראשיתו. לצד זאת הם גם הפתיעו עם התוספת של מטפחת מרובעת גזרה לכיס החליפה וכמובן לא נשכח את ה -sharkskin suit - חליפות עם מעט ברק שהעניק להן מרקם חלקלק וזהרהורי.

וכך, כשהרישול והדיוק משמשים בערבוביה סדורה עד טשטוש תפקידים, נולדת תחושה אסתטית חד פעמית ועבורי זה הדבר הכי קרוב שיכול להגדיר את הסגנון אותו המציאה "חבורת העכברושים".