"כי סערת עלי"

אהבה קשה כספחת. לאחר שננטש על ידי אהובו הקתולי החליט המשורר רמי סערי לטרוף נפשו בכפו תוך שהוא משליך עצמו ממרומי הקומה השמינית של בניין רב צמרת אל עבר מרצפת המדרכת. וכך, תלוי בין שמים וארץ, הוא חלף על פני מרפסות גינדי או שמא הם חלפו על פניו?

באופן די מופלא הוא נותר בחיים, כשהוא שבור ודווי על מפתן ביתו של האיש שאהב. הביטוי "אסקופה נדרסת" מעולם לא חש עצמו ראוי יותר לנהוג מנהג בעלים בטריטוריית השפה העברית. למזלנו הטוב, ניסיונו האבדני הכושל של סערי הוליד את אחד השירים היפים והמיוחדים ביותר בשירה העברית תוך שהמשורר חולק עמנו פרפראות של זמן אוויר וחיבוטי קבר.

א. גֹּבַהּ הָאַהֲבָה

גֹּבַהּ אַהֲבָתִי הָיָה תֵּשַׁע קוֹמוֹת. לָרֹב

הִשְׂתָּרַכְתָּ בַּעֲצַלְתַּייִם מֵאֲחוֹרַי, חֵלֶק מֵהַדֶּרֶךְ

טִפַּסְנוּ יַחְדָּו. אֵינֶנִּי מְדַבֵּר עַכְשָׁיו

עַל דְּבַשׁ שְׂפָתֶיךָ, עַל יֵין דָּמְךָ, עַל מֶלַח רַגְלֶיךָ:

כִּמְעַט כָּל מַה שֶּׁשִּׁכֵּר – שִׁקֵּר. וּכְשֶׁצָּנַחְתִּי

מֵהַקּוֹמָה הַשְּׁמִינִית שֶׁל בֵּיתְךָ

אֶל מַרְגְּלוֹת זְכוּכִיּוֹתֶיךָ, רָאִיתִי אֶת הַקּוֹמוֹת

מִסְתַּחְרְרוֹת בִּמְהִירוּת זֹאת מִתַּחַת לְזֹאת,

וְהֵבַנְתִּי שֶׁתּוֹר הַחֲבָטָה אָכֵן קָרֵב וּבָא.

רמי סערי / ארבעה צעדים מהמוות 15.7.1882- 12.3.1882

הנה כי כן, מפתיע לעיתים לגלות שתהומות הרגש, שסברנו שהם לגמרי בתחום הנשגב, הם מדידים לחלוטין- אהבה שהיא בעומק של 8 קומות- תודו שזה אפילו פואטי. גם מהצד האחר, מספרים ומידות זוכים לעתים ליד החומלת של אלילת הנשגבות. כך למשל, בשנת 1807 ד"ר דאנקן מאקדוגאל, שהיה רופא מהייברהיל, מסצ'וסטס, שקל כתחביב, חולים סופניים לפני, בזמן ולאחר מותם (תארו לכם שהוא גם היה שוכב אתם, יכול היה לצאת יופי של חרוז: "הנקרופיל מהייברהיל"). בכל אופן, ממצאיו של הרופא המלומד העלו כי כל החולים שנשקלו איבדו כ-21 גרם זמן קצר לאחר שלבם חדל מלפעום. מסקנתו של  ד"ר מקדוגאל הייתה שהנשמה שוקלת 21 גרם.


המגמה הזו, לנסות להכניס את אלוהים לטבלאות Excel והצורך הכפייתי למדוד את האנושי, משתלבים פלאות עם רוח התקופה. הרי זה "זמן של מספרים". כן כן, "כל המגדלים המשוננים האלה הנוגסים בתכלת כל השפיצים האלה בגרפים". הבמאי הישראלי ג'ורג' עובדיה, שהתמחה במהלך שנות ה-70, בביום מלודרמות עממיות סודקות לב, הפנים זאת היטב כבר אז. ג'ורג' עובדיה, כמו הרברט מרקוזה וולטר בינימין לפניו, השכיל להבין שלמכאובי הלב ולקרקעית הרגש יש ערך מספרי נקוב שמשקלו בזהב – זה הרי עניין כלכלי גרידא. רגש הוא מרבץ טבע אינסופי, שלעולם לא נגמר- אולי רק מקהה, וממילא, מלאי בני האדם נוטה להתחדש. לכן, היה זה אך טבעי שיהיה זה ג'ורג' עובדיה שיטבע את המשפט הנהדר, שמקעקע על זרועו כל אימפרסריו מתחיל:

"כשהקהל בוכה הקופה צוחקת".

ג'ורג' עובדיה הואשם בייצור טלנובלות סוג ז' לפרענקיות וללכלוכיות. הוא השיב בסרטים שוברי קופות. סרטו הנצפה ביותר של ג'ורג' עובדיה היה הסרט "נורית" משנת 1972, בכיכובם של שני שחקנים עוללים, דאז: ששי קשת ויונה אליאן. הסרט הניב 750,000 צופים במדינה שמנתה קצת יותר משלושה מיליון איש. הימים הם ימי שנות ה-70, כאשר ששי קשת היה נאה כמו גלויה עם שקיעה, חול ים, פלמינגו ורדרד ושמים מדממים. ערלי הלב שבנינו יאמרו ודאי, שהימים הם ימים בטרם התנחלה על קדקודו של קשת מושבת צ'ינצ'ילות, אך לנו אין שיג ושיח עימם. ויונה אליאן – טוב היא הייתה זוהרת באופן מכמיר לב עד דלדול העצם.

        הסרט "נורית"  

(קרדיט: מפיקים:ג'ורג' עובדיה, יורם בן עמי)

(הפקה: Arie Films)

בסרט, שושנה מטבריה (יונה) ומשה מתל אביב (ששי), עומדים להינשא. ברם, שרפי המרום זעום זעמו מקנאה על הזוג המפוסל, וכך, בעוד שושנה מתהדקת לתוך שמלת הכלה, זועק הרדיו כי התרחשה תאונת דרכים ומשה, שהיה נהג משאית, נהרג (אתם לא טועים, ששי קשת היה בסרט נהג משאית. אלו הם ימים בהם טרם פתח ששי הלבלר את הפנקס הקטן לטובת בוכלטריה באמ"י). ובכן, הנהג משה נהרג וכך, באופן טבעי, שושנה במלח דמעותיה, החליטה לצעוד אל עבר דוכיים של גלי הים על מנת להתאחד עם המצולות. במרוצת העתים, מתברר שמשה לא נהרג והוא אף פצח בקריירה שנייה של זמר, ושושנה, שמתעוורת כתוצאה מתאונה, אינה יודעת דבר ואף יולדת את נורית, שהיא בתו של משה.

"נורית" זהו כנראה הסרט הישראלי הרומנטי ביותר שבוים בישראל, עם צמד שחקנים יפיפה באופן חריג. המיתוס הרומנטי סביב הסרט רק הועצם, כאשר ששי קשת ויונה אליאן התחתנו בחייהם האמיתיים בשנת 1973, בחלוף שנה מצאת הסרט. פה עד לא תמו כל פלאיהם, כאשר הזוג הלז משמר עד היום בפורמלין את מוסד המונוגמיה.

 

בשנת 1973 גם יצא לאקרנים הסרט הרומנטי ביותר שהנפיק הקולנוע האמריקני. אתם אומרים צירוף מקרים, עבגוץ אומר זה פלא. אין שרירותיות מכובדי, יש מי שמכוון את התנועה. הסרט הלז ידוע בשם "כך היינו" The Way We Were  (1973). כמה רומנטי היה הסרט? ובכן, יצוין רק לפרוטוקול, שבסיום הסרט עבגוץ התייפח כמו יצאנית בבנגקוק יום אחרי שהצי השישי עזב את העיר.

  

                                                               (Credit: Columbia Pictures)

גיבורי הסרט הם  ברברה סטרייסנד- יהודייה עם חוטם אדירים ועיניים מצולות, ורוברט רדפורד, שנראה כמו תוכן שיווקי מושתל של אלוהים.ברברה סטרייסנד מגלמת בסרט את קייט מורסקי, שהיא יהודייה עם דם מהפכנים, פעילה פוליטית ניאו מרקסיסטית, הנוטה לחוות כיווצוצי "la petite mort" כל פעם שהיא מעלעלת ב"הקפיטל". קטי היא גם דלפונית גאה, בעלת שלוות נפש של חתול רחוב שטבלו בבנזין. היא מגהצת את השיער בהארלם, מטפחת מעגל חברתי עשיר, שכולל אותה ואת האלטר אגו שלה, ומתחזקת מבט רושף של הבתולה מאורליאן, וכל זאת תוך שיוט על "נעלי גולדה" ומיטב הגרדרובה של תשלובת אתא.

האבל (רוברט רדפורד) ובלוריתו המתנפנפת הוא בחור אנגלו סאקסי לבן ופרוטסטנטי, מהמעמד הגבוה, קוטף אישונים, המהווה מושא ערגונות של יצורים נקביים לרוב. הוא נכון באופן מטריד. נוסף לכל אלה, האבל גם ניחן ביכולת כתיבה ספרותית יוצאת דופן. בקיצור: תשליל נאה לחיינו העלובים.

הסרט מתחיל בקולג' אמריקני בשנות ה-30 בסצנת הפתיחה קייטי הסטודנטית, נואמת בעצרת למען השלום בגנותו של הגנרליסימו פרנסיסקו פרנקו, ומעוררת גיחוך משל ושנינה מצד החברה לייצים של האבל. האבל הסטודנט, הגם שהגניב חיוך למראה האישה המוגזמת הזו, הבין באותו הרגע שהוא צופה במטרונה מפוארת. במעט המפגשים החטופים שזימן הגורל לשני בני התמותה הללו בקולג', קיטי מפנימה את גודל כשרונו הספרותי של האבל. האבל אף מפרסם ספר בעותקים בודדים שגורם לקייטי חמדת צמרמורות.

הזרעים נזרעו!

השניים נפגשים בשנית, באופן מקרי לאחר מלחמת העולם השנייה, והרומן ביניהם מתחיל. הניגודים המושלמים הופכים למאגר בלתי נדלה של תימרות עשן וזיקוקי תשוקה. חיבור של ווקטורים. קייטי מאמינה בכל נימיה בכישרונו הנדיר של האבל ומעודדת אותו להפוך לנובליסט האמריקני הגדול מכולם. האבל נמשך לאשה הזעירה הזו שחיה עבור רעיונות גדולים.

להאבל, הכל בא בקלות. במקום בו מודדים בכפייתיות את האנושי ובאומה הסובלת מנוירוזה תאגידית האבל היה תמיד בראש טבלת המצעדים מבלי הצורך לצאת מגדרו. אבל קייטי רצתה שהאבל יצא מגדרו. היא רצתה לחצוב ממנו את הנובליסט העצום שהאמינה שהוא יכול להיות. והאבל - הוא רק רצה מכונית ספורט  קבריולט, בית קיט על חוף הים במאליבו, ושמוזינג לה קוקטייל עם הקומפניון דה לה שנסון. לכן הוא בחר לחפש עבודה כתסריטאי בהוליווד. קייטי הלכה אחרי האיש שהיא כל כך אוהבת לקליפורניה, לחיות את החיים הבורגניים ושלוות בית הקיט בהם מעולם לא חפצה.

הפערים האלה בין הציפיות של השניים הולידו אדמיניסטרציות של כאב. "חורים של עש התחילו להופיע בפלוסין של נוחיות הנישואין" כפי שהטיב לנסח הומברט הומברט.  הנה כי כן, כמו שבדרך כלל קורה בפרקטיקה הידועה של חיי זוגיות תחת כנפי הריבון - הדברים שגרמו לך בעבר לחשוק עד כלות בבן זוגך הם אותם הדברים בדיוק שגורמים לך לפתע לטפח תחומי עניין אזוטריים כמו טוקסיקולוגיה ומאיפה לעזאזל משיגים קצת ריצין?

בתקופה הזו, האבל מנהל רומן קצר עם חברתו מתקופת הקולג' בשעה שקייטי נושאת ברחמה את ביתם לעתיד-רייצ'ל. קייטי מבינה שהאבל הוא גבר שיבחר תמיד בדרך הקלה החוצה - בין אם זה בגידה בה או בגידה בכישרונו. היא בוחרת שלא להביט כיצד האיש שהיא אוהבת נופל מהקומה השמינית. היא בוחרת לא להסתופף יותר בצל המספרים. היא עוזבת.

בסצנת הסיום, שכולה "משבר האושר והדווי", האבל וקייטי נפגשים, על דרך המקריות, בחלוף מספר שנים מגירושיהם, ליד מלון פלאזה בניו יורק. נאמנה לעורה, חזרה קייטי לתלתלים ההרקוליאנים בשיערה ולחרולים הנעוצים בישבנה, תוך שהיא עסוקה באותה העת בהפגנה נגד מרוץ החימוש הגרעיני. מהעבר השני של הכביש, היא לפתע רואה את האבל מאובזר בצעירה בלונדינית עדכנית. מבטיהם מצטלבים והנשימה נעתקת. האבל חוצה את הכביש והם במרחק נסיגת חניכיים, כשעיניהם מזדגגות בין הרף ומנקבות את גופם נקבים נקבים. האבל מביט באהבת חייו והיא באהבת חייה. הוא מספר לקייטי שהוא כרגע כותב תסריטים לסדרת טלוויזיה פופולרית. מתברר שקייטי נשואה בשנית ומגדלת עם בעלה החדש את רייצ'ל. קייטי מזמינה את האבל לבקר יחד עם זוגתו אך האבל מניד לשלילה ומבעד לעיניו נח מן מבט דואב, הנושא בחובו הבנה עמוקה שקייטי היא היחידה שהצליחה להביט בו מבעד לקלישאה שלו על עצמו, שלא אפשרה לו לנוס מאופיו, שביחד הם חיו משהו גדול יותר מהאינסטרומנטליות של הקיום. באותה הנשימה, האבל גם מבין שנפשו לא יכולה להביט לאחור, מחשש שתוגת ההחמצה תכריע אותו. קייטי מעבירה ברטט את כף ידה על בלוריתו ופניו של האבל, ופה זוהי בדיוק העת לתת בעיטה קלה בשרפרף ולהניח לציניקן המצוי לרקוד עם החבל.

                                                               (Credit: Columbia Pictures)  

בהרבה מובנים, ברברה סטרסיינד, כקייטי מורסקי, הייתה הסנונית שבישרה את הולדתה הטלוויזיונית של קארי ברדשאו בחלוף מספר עשורים לאחר מכן. שתיהן יהודיות עם חוטם של מתאגרף, להבת אישונים, שיער סורר, גרדרובה אפנתית משובחת, ואהבה לגבר שלעולם לא יהיה באמת שלהן. אין פלא איפה שסצנת הסיום של הסרט  "כך היינו" שוחזרה גם בסדרה "סקס והעיר הגדולה".

         

                                                             (Credit: HBO)  

דמותו של האבל בסרט  "כך היינו" הפכה לדמות  אפנתית אייקונית ולא במקרה. רדפורד, עם סילואט של מלאך, כשנזר החמה זורח מקדקודו הזהוב היה האיש המושלם לגלם את אבטיפוס של ה- White Anglo-Saxon Protestant או בקיצור (WASP). המינוח WASP הפך לעתים למינוח גנאי שתיאר את האליטה ששלטה בארה"ב רגע לפני שהיהודים חילקו מחדש את הדייסה. אליטה זו צמחה מהמעמד הגבוה, הלבן הפרוטסטנטי והעשיר של אמריקה, או בקיצור: כל מה שבלימודי מגדר מצויר עם קרניים  גדולות וזנבון מחודד חד חד ערכי.

בטריטוריות האלה של בתי השיכונים  המטים לנפול, התפתח סגנון לבוש ייחודי. יש שמכנים אותו Ivy Style על שום שנולד בין כותלי אותן אוניברסיטאות של Ivy League  . לעומתם, יש הטוענים שסגנון זה התפתח דווקא ב- Preparatory school  ועל כן סגנון זה מכונה preppy style‏. מתי נולד? גם פה הדעות חלוקות והתשובות נעות משנת 1896 ועד שנות ה-50  של המאה ה-20.

סגנון לבוש זה הושפע עמוקות מהממלכה הבריטית. השפעה אחת היא כמובן מראה הג'נטלמן האנגלי הקלאסי, שכלל סט לבוש מוקפד  ומובחן לכל פעילות חברתית: מאירוע בחיק הטבע (Country Wear) ועד אירועים ערב רשמיים (Formal Dinner Costume and Theater Costume).

השפעה נוספת הייתה מראה של מדי בית הספר בבתי הספר הציבוריים באנגליה, שכללו, על דרך הכלל, שני סטים של לבוש: האחד לבוש רשמי יומיומי והשני היה מיועד לפעילויות ספורטיביות ולחיק הטבע. בגרדרובה הזו של ילדי בית הספר ניתן היה למצוא את הבלייזר הבית ספרי הקלאסי עם סמל בית הספר הרקום סמוך לדש הבגד, חולצות צווארון מכופתרות (tailor collar shirt) ולצד זאת, חולצת רוגבי (Rugby shirts) חולצת קריקט (Cricket shirt), סוודר הקריקט הנהדר עם מפתח וי ענק (Cricket sweater) אפודה אנגלית קלאסית (pullover) וחולצות הפולו המפורסמות (Polo shirt).

                   

                                 מראה מדי בית הספר הציבורי האנגלי בסדרה המיתולוגית "Just William"

                                                                        (Credit: LWT) 

 ה- preppy style למעשה נטל את אותן ההשפעות הלבוש מהממלכה המאוחדת והעניק להן פרשנות עולצת, עם הומור, עצלות נעורים ונגיעות של צבעי פסטל. סגנון לבוש זה זנח את הפורמליזציה האנגלית המסורתית, כשהוא משלב ומערבב נפלא בין המראה המחויט עם הגזרה הנקייה לזה הספורטיבי.

כך ה- preppy style טשטש את הגבול בין הלבוש האורבני הרשמי לזה הקז'ואלי של שעות הפנאי ויצר סגנון קליל, אגבי, נינוח אבל עדין אריסטוקרטי ומובחן. זה כלל קרדיגנים שנלבשו על חולצות פולו פסטליות, חליפות navy ומתחתיהן חולצות אוקספורד, בלייזרים מצמר יחד עם מכנסי ברמודה ונעלי מוקסינים, חולצות פולו עם מכנסי ברמודה ונעלי סירה, כשלעתים סוודר חובק את צווארו של הלובש, מעילי טוויד, ז'אקטים עם רכיסה כפולה, סוודר קשמיר עם מפתח וי טיטאני, סריגי צווארצב עבים (turtleneck), שכונו גם "סוודר דייגים" מכנסי פלנל, מכנסי טוויד, קורדרוי, מכנסי צ'ינו רפויים, נעלי אוקספורד, מוקסינים, נעלי סירה, עניבות פרפר, עניבות פסים פרפיות (Preppy Striped Tie) חגורות עור ארוגות (woven leather belts) ועוד שילובים מרתקים.

                                                           (Credit:The Museum at FIT) 

בסרט "כך היינו" רוברט רדפורד הדגים על פני שלושה עשורים בהם מתרחשת עלילת הסרט גרדרובה מגוונת של  ה- preppy style‏ . זה התחיל בהיותו  סטודנט  ב- Ivy League . שם יכולנו לראות אותו בסוודר עם אלמנטים פרפיים ספורטיביים כאשר מתחתיו חולצת צווארון, זה המשיך בסוודר דייגים קלאסי בצבע שנהב עם צווארצב, כאשר בחלקו האחרון של הסרט "כך היינו" ניתן היה להתרשם מהמראה הוואספי פרפי של החוף המערבי, כשרדפורד משלב מכנסי ברמודה לבנות חולצת פולו ומעליה סוודר לבן עם מפתח V ענק. המראה הזה למעשה הושפע עמוקות  ממראה שחקני הקריקט הבריטים.

שחקן קריקט עם סוודר הקריקט הנהדר עם מפתח  וי - Cricket sweater

וכמובן  מיזע (sweatshirt)  עם שילוב של אלמנטים נאוטיקליים  (Nautical elements‏).

הנה כי כן, תדמיתו הפרפית של רדפורד צחור הקודקוד הושלמה בהצלחה, כאשר שנה לאחר הסרט "כך היינו", בשנת 1974, גילם רדפורד את ג'י גטסבי, הפרפי האולטימטיבי, בסרט גטסבי הגדול (1974) The Great Gatsby.

 נבדל שבנבדלים

"אדם יולד כדי להידמות וגדל כדי להיבדל

עד גיל מסוים הוא משתדל להידמות,

ללבוש אותם מכנסיים, לשרוק אותן שריקות, להעריץ אותם גיבורים

הדומים כל כך אלה לאלה.

אחר כך הוא לומד להיבדל,

עד שהוא מחליט להפוך לנבדל מן המניין ומידמה לנבדלים.

ויום אחד הוא מתחיל להיבדל גם מן הנבדלים

ואז הוא מאמין לפתע, שעליו להידמות לאלים".

דוד אבידן /  כמו אחרת, כמו, אחרת

בסוף שנות ה-80 עיטרו את מרבית הקירות של נערים מתבגרים זבי חוטם בישראל פוסטרים של מכונית למבורגיני אדומה או הפנסים הקדמיים של סמנתה פוקס. גם מקומו של רוקי בלבואה לא נפקד, כשהדי הניצחון על איבן דראגו טרם שככו.

לא ברור לי אם ניסיונות חינניים שלי כמתבגר זוטא להיות "נבדל מן המניין" הם שגרמו לי לנהות דווקא למחוזות אחרים. את הקיר שלי קישט פוסטר ענק של מרלון ברנדו בתמונה אייקונית ובלתי נשכחת מסרטו "הפרא" (1951) ("The Wild One"). בתמונה, ברנדו לבוש במעיל אופנוענים "פרפקטו"(Perfecto), המתהדק נכבדות על גופו, מצחו חרוש קמטי הבעה עתירי משמעות וידיו נשענות על כידון אופנוע ה"הארלי דוידסון" בעודו רכון קמעה כשלראשו מן כובע קסקט פטרייתי. אין עוררין שנוכחות הפוסטר של ברנדו בחדרי הקט הותירה חששות כבדים בלב אימא שיתכן והבן לא הונדס להעמיד צאצאים.

              

בעיני המתבגרות, ברנדו היה פלא ארכיטקטוני - מפואר ויפה, עטוף בעור פורצלן ומהודק בחבילת שרירים מסורגים המאיימים להתפקע. כל כך רציתי להיות כמוהו - יפה ולא נגיש עם מבט של מרטיר מפרסומת לבושם. חשבתי שאם אקנה מעיל עור "פרפקטו" כמו ברנדו, אזי יקל עלי "הסטניסלבסקי" בדרך להידמות לאליל נעורי.

במהלך החופש הגדול מכרתי בשוק של אופקים סברסים מחורבנים שקטפתי, וכך ביזע רב וקוצים זעירים, שריפדו בנדיבות את נקניקי אצבעותיי, גייסתי את הפרוטות הדרושות לרכישת מעיל עור "פרפקטו" יד שניה. המעיל היה גדול בשתי מידות מעל צנימי גופי אבל אני נגעתי באבק כוכבים. "כך זה היה, פשטות רכה" אבל מעל הכל ומבעד ל"כנפי האיקרוס" של האיש, הבנתי כנראה שקיימים אצל ברנדו "בולעניים" של עומק וזרמים תת קרקעיים שמעניקים לו נפח של "ספינת זפלין".

                      

Classic Perfecto Leather Motorcycle Jacket    

                               

מרלון ברנדו היה כנראה השחקן הכי מקורי שצמח בקולנוע האמריקני ואקסצנטרי במידה לא פחותה. מספרים שכשעשוע, הוא הניח לא פעם למזון לנזול מפיו בשעה שאכל בפרהסיה. לעיתים היה גם נופח נפיחות רמות ומפוארות במהלך שיחה תוך שהוא ממתין באדיבות לתגובת בן שיחו. פשוט איש רעים להתרועע. הנה כי כן, ברנדו לא הצטיין בשליטה על סוגריו וכנראה זה היה חלק מסוד קסמו אך הבה נניח לזוטות. כמה שחקן טוב הוא היה? אחת מהשחקניות המחליפות שגילמה את בלאנש דבואה בהצגה "חשמלית ושמה תשוקה" סיפרה שנתקפה בחרדה מושלמת כאשר בסצנת האונס היא השתכנעה לחלוטין שברנדו ממש מתכוון לאנוס אותה על הבמה.

מרלון ברנדו החל את קריירת המשחק שלו בתיאטרון במהלך שנות ה-40. בשנת 1950 עבר למסך הגדול, כשבשנת 1951 הוא "חרך" אותו בהופעה אלמותית בגרסה הפילמאית של "חשמלית ושמה תשוקה" בבימוי אליה קאזאן. ברנדו, ששיחק בסרט את סטנלי קובלסקי, הרגיש כמו תאונת רכבת שעומדת להתרחש. גוף של מוז'יק ופנים של נער מקהלה. פעם הוא חזיר יבלות נקלה ופעם הוא מןBubble boy  נטול שכבות הגנה, שביר כמו זיגוג של סוכר. תיעבת אותו ועטפת אותו בערך באותה דקה - מן עוצמה מערערת שכזו. הצופה הענוג חזה בברנדו ונצרב בחוויית המכניזם של אישה חרופה ומוכה. 

                                                           (Credit: Columbia Pictures)  

במרוצת השנים, ברנדו הפך שם גנרי לגבריות מורכבת. מן תמהיל בריא של נפש שסועה, תיעוב עצמי ויופי אלילי, בקיצור, כל החומרים שמסייעים לכוכב מן השורה לדור בגיל 27 ב- Père Lachaise  בפריז.

כמו אליק שנולד מן הים, גם לברנדו לא היה עבר או לפחות לא אחד כזה שהוא היה מעוניין לזכור. הוא נולד באומהה, נברסקה, נצר לשושלת אלכוהוליסטים מפוארת. אימא ואבא הטביעו יגונם לעת פנאי בטיפה המרה ואבא היה זנאי מופלא. המונולוג מכמיר הלב שנשא ברנדו בסרט "הטנגו האחרון בפאריז" היה גם ביוגרפי לחלוטין:

 "אבא שלי היה דופק זונות, שיכור וקשוח. אימא שלי הייתה מאוד פיוטית וגם שיכורה. כל זיכרונות הילדות שלי הם על אייך שנעצרה עירומה. גרנו בעיירה קטנה, קהילה כפרית. הייתי חוזר הביתה אחרי בית הספר והיא הייתה בכלא או משהו. אני לא יודע, אני לא יכול לזכור דברים טובים".  (ראה דקה ו-50 שניות).

                                                                 (Credit: United Artists) 

בראיון לסופר טרומן קפוטה סיפר ברנדו:
 "אימא הייתה הכול בשבילי. עולם ומלואו. כל כך התאמצתי בשבילה. הייתי בא הביתה מבית הספר ולא היה אף אחד בבית, לא היה שום דבר לאכול בתיבת הקרח ואז הטלפון צלצל. מישהו היה מתקשר מאיזה בר והיה אומר: "יש פה איזה גברת, כדאי שתבוא לקחת אותה".

כשאתה גדל כמו ילד נטוש אתה רק ממתין שהעולם יבגוד בך שוב. תנאי החממה הללו כנראה גרמו לברנדו לצמוח לכדי "פרח משוגע", מורד בסמכות, מומר להכעיס. האישיות האנטי ממסדית המובהקת של האיש יחד עם שפעת הפראים השתקפו היטב בבחירות האופנתיות שלו.

במהלך סרטיו המוקדמים בשנות ה-50, שנכנה בשם: "טרילוגיית הצווארון הכחול" ואשר כללו את:"חשמלית ושמה תשוקה" (1951) (A Streetcar Named Desire) ,"הפרא" (1953)(The Wild One)   ו"חופי הכרך" (1954)  (On the Waterfront)הציג ברנדו גרדרובה שכולה "אחווה של נידחים". זה היה שילוב סגנונות של תרבות שוליים ומעמד פועלים, שאפינו במידה רבה את ההתפרצויות הוולקניות שבעורקיו.

 בסרט "חשמלית ושמה תשוקה" ברנדו היה חנוט ב- T-SHIRT לבנה, מיוזעת, שטשטשה את הגבולות בין הבד לאפידרמיס, תוך שהיא מגדירה מחדש את הארוטיקה הגברית בקולנוע האמריקני. אותה T-SHIRT לבנה, צמודה וגדומת שרוולים הייתה לבוש שבאותה העת נהגו ללבוש בעיקר מתאגרפים ומלחים - בקיצור פושטקים.

 מלח אמריקני עם חולצת T-SHIRT לבנה- 1944 

                                                            

העובדה שברנדו שילב את ה-T-SHIRT יחד עם ג'ינס  ,(Denim)שגם הוא באותה עת היה סמל מובהק של תת תרבות, הפכו אותו למשורר אופנה עבור נערים רבים שלא מכבר חנכו את פלומת בית השחי. אולם מבעד למראה המחוספס ונטול הקונפורמיות של ה- T-SHIRT והג'ינס, הייתה זו המיניות הכמעט מופרזת שברנדו השפריץ על המסך, שהרעידה את "אמות הסיפים". עד אז הכוכבים ההוליוודיים הגבריים כמו: קרי גרנט, ג'ימי סטיוארט וקלארק גייבל, היו אמנם יפים לעילא ועילא, מעונבים כדבעי ומכובדים כמו טקס אשכבה אך למצער הפגינו מיניות של סמנכ"ל לוגיסטיקה במפעל לייצור חיתולים למבוגרים. ברנדו לעומתם, הציג ב"חשמלית ושמה תשוקה" לראשונה גבר כאובייקט מיני גרידא וזה גם מה שהפך את ה-T-SHIRT והג'ינס בכיכובו למניפסט ארוטי של החלכאים והנדכאים- מעין מדי א' של הפרא האציל בתוך שאון הקרת.

                                                         (Credit: Columbia Pictures)  

המגמה של "אֶל בתלבושת פועל"המשיכה גם בסרט "חופי הכרך". ברנדו בתפקיד "הסוור המיוסר" טרי מלוי, לובש ז'אקט צמר משובץ מתושחץ, רכוס עד מעלה הטורסו, כשצווארונו משוך באלגנטיות כובשת כלפי מעלה. המעיל הלז ידוע עד היום בשם "The Waterfront Jacket" על שם הסרט בכיכובו.

                                                       

            The waterfront jacket    

התמונה באדיבות http://www.aeroleatherclothing.com

                                            

בסצנת הסיום של הסרט "חופי הכרך" ברנדו לובש  עוד ז'אקט בלתי נשכח, שהוא מעין מעיל טייסים בגזרה הדוקה עם צווארון פרוותי שנזקף קמעה כלפי מעלה. שוב ברנדו, מכוח אישיותו המסוכסכת והמסוקסת, הצליח במחוות קלות לתת לבגדי הפועלים שלבש פרשנות וניחוח של סגנון ייחודי.

                                                                            Flight   Jacket

תמונה באדיבות http://www.aeroleatherclothing.com

                                                

בחלוף השנים ברנדו כבר השפיע הרבה פחות על עולם אופנת הגברים וזה קרה די במקביל לקמילת גופו ובגבור ייאושו מהממסד ההוליוודי. כנצר לשושלת משפחתית שהעלתה על נס את מניפת ההתמכרויות האנושיות, ברנדו הטביע את תוגתו בגלידות ותופינים לעת ליל. כך קרה שתפוחי עכוזו צמחו במרוצת העיתים לכדי "תנועת המושבים" ובכלל הנטייה הרווחת בהוליווד הייתה לראות בברנדו יורש לגיטימי של ג'אבה ההאט (Jabba the Hutt).

 ברם, מספר שנים לפני שברנדו הפך לשמן מקצועי, זכינו במהלך שנות ה-70 לתחייה מחודשת של קריירת המשחק שלו, בהציגו משחק מרהיב בסרט "הסנדק" (1972) The Godfather)) בתפקיד ויטו קורליאונה וכן בסרט השערורייתי מבחינה מינית הידוע בשם "הטנגו האחרון בפאריז" (1972) (Last Tango in Paris), או בשמו הפחות מוכר "חמאה זה לא רק שומן רווי".

 בימי הזהב הללו, ברנדו הפציע בשנת 1973 לראיון בלתי נשכח בתוכנית האירוח האמריקנית המרתקת The Dick Cavett Show. ברנדו היה שם גברי למשעי, נטול תגלחת, כששיערו משוח לאחור, לבוש בסגנון בוהו שיק מופלא והוא יפה ובוהק כמו חלה זהובה. שוב הוא הזכיר לעולם מדוע נחשב בתרבות הפופולארית לפורץ דרך מבחינה אופנתית. אמנם אם מפרקים לגורמים את הופעתו בתוכנית זה בסך הכל היה ז'אקט ג'ינס פשוט, T-SHIRT שחורה מתחת לז'אקט ומכנסי בד כחולות בצירוף נעלי עור שחורות. אולם כמיטב המסורת של האזרח ב', הוא קשר לצווארו מטפחת בורדו עם נקודות בהירות והניח בנונשלנטיות את משקפי השמש בכיס הז'אקט וכך יצר מראה שלם של בוהמיין וארטיסט בלתי נדלה והרי לכם ויז'ואל בלתי נשכח.

                                                                (Credit: ABC)  

בהגיעו לגבורות ברנדו החזיר נשמתו לבורא שבו לא האמין. מרלון ברנדו לא היה סתם עוד "נבדל מן המניין", ברנדו היה "נבדל שבנבדלים" ומהמקום שאני הבטתי בו אז הוא די דמה לאל. ריטה מורנו שהייתה בת זוגו ואף ניסתה להתאבד על מפתן דלתו כשנפרד ממנה, סיכמה את ברנדו קצת בפחות נפיחות באומרה: "הוא היה משוגע".

                                                                 (Credit: CBC Television)